החלטה בתיק עב"ל 52303-06-13

השופטת לאה גליקסמן

1.      לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת מיכל לויט; ב"ל 11291-07-11) מיום 27.5.2013, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לצירוף דרגות נכות בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק), באופן שעניינו של המשיב יובא בפני ועדה רפואית שתדון בשאלת צירוף הנכויות לגופה.

הרקע לבקשה

2.      על פי התשתית העובדתית שנפרשה על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו, המשיב שהוא שחקן כדורסל מקצועי, נפגע בשתי תאונות שהוכרו על-ידי המוסד כפגיעה בעבודה במסגרת עיסוקו כשחקן כדורסל.

3.      באשר לפגיעה הראשונה של המשיב אשר ארעה ביום 8.11.2001, נקבעה לו נכות יציבה בשיעור 13%, ובגינה שולם למשיב מענק. באשר לפגיעה השנייה אשר ארעה ביום 31.12.2003, נקבעה למשיב נכות יציבה בשיעור 15%. התביעה לתשלום מענק נכות מעבודה בגין הפגיעה השנייה נדחתה בשל שיהוי, על פי סעיפים 296(ב) ו- 107 לחוק הביטוח  הלאומי.

4.      ביום 18.11.2010 הגיש המשיב תביעה למוסד לצירוף דרגות נכות בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי.

5.      במכתב מיום 29.5.2011 הודיע המוסד למשיב כי תביעתו לצירוף נכויות נדחתה, בנמקו זאת כך:

" כתוצאה מתאונה מ- 31/12/2003 נקבעה לך דרגת נכות בשיעור של 15% לצמיתות, המענק לא שולם עקב השיהוי בהגשת תביעתך. לכן לצערי, עלי לדחות את תביעתך לצרוף נכויות, מאחר שלא ניתן לצרף דרגת נכות שבעבורה לא שולמה או משולמת גמלה".

6.      על רקע זה הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האזורי, בה עתר לחייב את המוסד לדון בשאלת צירוף נכויותיו לגופה.

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.      בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המשיב וקבע כי עניינו יובא בפני ועדה רפואית שתדון בשאלת צירוף נכויותיו לגופה. את הכרעתו נימק בכך שלכאורה מתקיימות הנסיבות הקבועות בתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, על שתי חלופותיה. זאת, הן בשל הצמצום בהכנסתו של המשיב ממשלח ידו כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות, והן משום שצירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את המשיב בקצבה במקום מענק; עוד קבע בית הדין האזורי כי די בכך שבגין אחת מהפגיעות "משתלמת" או "משולמת" גמלה לפי סימן ה' לחוק, כדי להקנות למבוטח זכאות לעמוד בפני ועדה רפואית, אשר תבחן לגופה את שאלת צירוף הנכויות. זאת הסיק בית הדין מסעיף 121 לחוק הנוקט לשון יחיד באשר לגמלה ה"משתלמת" או "משולמת" למשיב; "ממהותו של סעיף 121 לחוק והפרשנות המרחיבה שניתנה לו, שכל כולה נועדה להיטיב עם מבוטח ולבחון את פגיעותיו 'כאילו נגרמו כל פגיעותיו בתאונה אחת' "; כמו כן סבר בית הדין האזורי כי פרשנותו של המוסד להוראת ההתיישנות בסעיף 296 לחוק המסכלת גם את זכאותו של המשיב לצירוף נכויותיו רחבה יתר על המידה, מובילה לתוצאה בלתי מידתית המנוגדת למטרתו הסוציאלית של החוק, ומנוגדת אף להלכות בדבר פרשנות תכליתית ומצמצמת של הוראות השיהוי וההתיישנות שבחוק.

8.      על פסק הדין הגיש המוסד ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצועו.

עיקרי הבקשה וטענות הצדדים

9.      לטענת המוסד סיכויי ערעורו טובים באופן המצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין. באשר למאזן הנוחות, טוען המוסד כי לא ראוי לקיים דיון בוועדה על בסיס שאלה משפטית שנויה במחלוקת שטרם הוכרעה בערעור. לשיטת המוסד, ככל שערעורו יתקבל, החלטת הוועדה בשאלת צירוף נכויותיו של המשיב עשויה להפוך לתיאורטית בלבד ויהיה בכך בזבוז כספי ציבור. לעומת זאת, טוען המוסד, כי זכויותיו של המשיב לא תיפגענה ככל שיעוכב ביצוע פסק הדין, מאחר שהדיון בוועדה יכול להיערך גם לאחר הדיון בערעור, וקביעת הוועדה תזכה את המשיב בתשלום הגמלה בהתאם למועד שיקבע, בשים לב למועד הגשת התביעה. לפיכך טוען המוסד כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת בקשתו.

10.  לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה. לשיטתו, בניגוד לדרישות ההלכה הפסוקה בבקשות מסוג זה, לא הראה המוסד כי ביצוע פסק הדין יגרום לנזק או ליצירת מצב שאינם ניתנים לתיקון. לדבריו, המוסד תלה את בקשתו בעלויות הכרוכות בזימונו של המשיב לוועדה רפואית לבדן, ובאפשרות כי בדיעבד תתברר כמיותרת. כל זאת, מבלי לציין באילו עלויות כרוך כינוס הוועדה עבור המשיב, ובצירוף תצהיר כנדרש; לבסוף ציין המשיב כי הוא סבור שהבקשה נגועה אף בחוסר תום לב, נוכח הנסיבות וחלוף הזמן הרב מאז הגיש תביעתו למוסד לראשונה.

הכרעה

11.  ההלכה הפסוקה הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת כשלעצמה את מימוש פסק הדין [רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ. בצלאל (19.11.2000)]. עיכוב ביצועו של פסק דין הינו בגדר החריג לכלל, ועל מנת להצדיקו על המבקש לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים להצליח בערעור, ומאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע.

12.  לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להתקבל. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.